איזוק הכלואים העזתים בעת טיפול רפואי – חידוד הדילמה

ההתקפה הברברית של החמאס בשבעה באוקטובר והחשיפה לזוועות שהתרחשו שם הציבה בפנינו אתגרים ודילמות מוסריות וערכיות בעוצמות שלא הכרנו בעבר. המציאות הקיצונית הובילה לכך שנפתח מתקן רפואי בשדה תימן לטיפול בפצועים כלואים המגיעים מעזה במהלך הלחימה.

חובת מערכת הרפואה בישראל לטפל בכל אדם הובהרה על ידי משרד הבריאות ובמכתבים ובמאמרים מלשכת האתיקה של הר"י. ואכן, למרות הקשיים, הכלואים העזתיים מקבלים טיפול רפואי, בין אם בשדה תימן ובין אם בבתי החולים, כאשר מתעורר בכך הצורך. הצוותים הרפואיים מטפלים במסירות בכלואים ומוכיחים שגם במקרי קיצון אין מקום לשיפוטיות במתן טיפול רפואי. במדינות נאורות קיימת חלוקת תפקידים ברורה: בית המשפט מעניש פושעים ומחבלים ואנשי רפואה מטפלים בבני אדם, טובים ורעים ככל שיהיו.

בשבועות האחרונים עלו לכותרות בארץ ובחו"ל עדויות על כך שהכלואים, גם בזמן פציעה וחולי משמעותיים, מוחזקים בעודם כפותים למיטה בארבע גפיים עם כיסוי עיניים בכל שעות היממה ולאורך כל זמן האשפוז. הצרכים נעשים בחיתול ורק בשבועות האחרונים מאפשרים להם לאכול אוכל מוצק (בעודם אזוקים).

בתקופת מלחמה וסערת רגשות, צורת האיזוק בזמן טיפול עלולה להיראות שולית. אולם, מציאות זו אינה קבילה או סבירה בשום סטנדרט רפואי ובסופו של דבר פוגעת בנו כחברה. אחזקת כלואים באופן שתואר לעיל גורמת לסבל ולכאב משמעותיים ונחשבת לעינוי בניירות בינלאומיים. אנו נמצאים בתקופה מבלבלת, בה ערכים, דעות ורגשות מעורבים זה בזה בעוצמות גבוהות. בתקופות סוערות של חוסר בהירות, חשוב להיזכר בכללים הבסיסיים שהנחו אותנו עד כה ולאפשר להם להיות לנו מצפן מעשי עד שהאבק ישקע.

נהלי משרד הבריאות וכללי האתיקה מחייבים את הצוותים הרפואיים להתערב ולדרוש שחרור מאיזוק בזמן טיפול, בייחוד אבל לא רק, במצבים רפואיים שמונעים מסוכנות או כשיש באיזוק לגרום נזק למטופל

במדינת ישראל כוחות הביטחון הם האחראים על צורת אחזקת אסירים וכלואים ולא הצוותים הרפואיים או בתי החולים. עם זאת, נהלי משרד הבריאות וכללי האתיקה מחייבים את הצוותים הרפואיים להתערב ולדרוש שחרור מאיזוק בזמן טיפול, בייחוד אבל לא רק, במצבים רפואיים שמונעים מסוכנות או כשיש באיזוק לגרום נזק למטופל, כגון זה שמונע תזוזה לתקופה ממושכת:

• "כל מטופל, כולל עציר או אסיר, זכאי לקבל טיפול רפואי כשהוא ללא הגבלה גופנית. למרות הנ"ל במקרים קיצוניים קיים משיקולי ביטחון הכרח לכבול מטופל. בכל מצב בו לדעת הרופא כבילת המטופל עלולה לפגוע בו ובזכויותיו או אינה דרושה, על הרופא לדרוש מהגורם הבטחוני את שחרור המטופל מהכבילה ונקיטת אמצעי אבטחה חילופיים במידת הצורך (מתוך חוזר משרד הבריאות - "הנחיות לכבילת עצירים ואסירים במוסדות רפואה" 44/2005 ומכתב מנכ"ל משרד הבריאות, דצב' 2019).
• בהתאם לנהלי האתיקה של הסתדרות האחים והאחיות בישראל, "כל מטופל במשמורת זכאי לקבל שירות רפואי חופשי מהגבלה. כבילת מטופל בין כותלי בית חולים היא מעשה קיצוני וחריג המוצדק אך ורק למניעת סיכון ממשי ומיידי לפגיעת המטופל בעצמו או באחרים ובאם הוכח כי אין אמצעי אחר כדי למנוע את הסיכון. חובת הצוות המטפל לדרוש את הסרת הכבילה אם היא אינה נחוצה לדעתו, ולא רק באם היא פוגעת במתן הטיפול הרפואי (גופנית ונפשית). על המטפל לדרוש שימוש באמצעים חלופיים - כמו תנאים סביבתיים מגבילים, או הצבתו של שומר נוסף כתחליף לשימוש בכבילה" (דף עמדה בנושא כבילת אסירים, לשכת האתיקה של הסתדרות האחיות והאחים בישראל, דצב' 2005).

השאלה היא לא איזה סוג של אנשים הם הכלואים, אלא אילו הם הערכים והמוסר שלנו, המטפלים. כלומר, עצם הטיפול והיחס שאנו נותנים הוא שמגדיר אותנו, ולא מעשי המטופלים שלנו. עצימת עיניים נוכח איזוק מענה משמעה ניצחון האויב, שכן מתן טיפול בצורה כזו פוגעת בנו כעם תוך כרסום היסודות הנאורים עליהם הוקמה המדינה.

השאלה היא לא איזה סוג של אנשים הם הכלואים, אלא אילו הם הערכים והמוסר שלנו, המטפלים. עצם הטיפול והיחס שאנו נותנים מגדיר אותנו, ולא מעשי המטופלים. עצימת עיניים נוכח איזוק מענה משמעה ניצחון האויב

מעבר לפן הערכי חברתי של איזה סוג של אנשים אנו רוצים להיות, אף במצבים קשים להכלה, גם בפן המעשי יש סכנה באחזקה לא נאותה של מטופלים כלואים. כאשר הסכר של גבול המותר והאסור נפרץ - המדרון החלקלק מוביל להשפעות רוחב על מגוון נושאים בתוך החברה שלנו. מה שהיה אתמול חריג וקיצוני הופך להיות מחר סטנדרט גורף במצבים נוספים.

הדרך היעילה ביותר לשמור על הזכויות שלנו ושל הקרובים לנו היא להילחם על זכויות אלה שרחוקים לנו. בשולי הדברים אפשר גם להזכיר שפרסומים מחוץ לישראל על מציאות שדה תימן לא תורמים להסברה ולתדמית של הרפואה הישראלית בעולם. הצבא האמריקאי עדיין מנסה, וללא הצלחה, להתנער מהכתם שדבק בו בעקבות העדויות על צורת אחזקה בלתי הולמת של עצירים בגואנטנמו אחרי ההתקפה של 11.9.

יש לאזן בין החובות האתיות שתוארו לעיל לבין החובה לשמור על בטיחות הצוות המטפל והחברה וזהו ערך עליון. הטיפול בכלואים טומן בחובו סכנות ואתגרים איתם גופי הביטחון מתמודדים. עם זאת, בהתאם להלכה בישראל, איזוק אינו תחליף לחסר בכוח אדם או אמצעי הגנה אחר ובוודאי שאינו חלק מהענישה. הפתרון של איזוק בארבע גפיים באופן רציף לאורך ימים ושבועות וכיסוי עיניים לא יכול להיות כביל במדינה נאורה ויש למצוא לכך תחליפים ראויים.

מנסיוננו בשנים האחרונות בנושא איזוק אסירים ועצירים בבתי חולים, עולה כי תוספת שומרים והתאמת סביבת שהייה לכלואים עשויות לאפשר את הקלת האזוק. בין הכלואים העזתים, מן הסתם, יש מנעד של מסוכנות ממחבלים ועד אזרחים שאחרי חקירה משוחררים חזרה לעזה. תפקיד גופי הביטחון להעריך פרטנית את הסיכון ולהתאים את מספר השומרים הנדרשים:

• "כל עציר או אסיר זכאים להיבדק ולקבל טיפול כמו כל אדם אחר ללא כבילה לאזיקים. הכבילה איננה מעשה שבשגרה והיא מובצעת רק בהעדר אמצעי אחר פחות בחומרתו. כבילה איננה תחליף לחסר בכוח אדם הנדרש לשמירה על המטופל") נייר עמדה של הלשכה לאתיקה של הר"י, דצמבר 2008).

נשארת דילמה, האם על רופאים לסרב לטפל במטופל שמוחזק שלא בהתאם לכללים, במידה שדרישתם להתאמת האזוק נדחתה. מחד, במציאות של היום, הצוותים הרפואיים המטפלים בכלואים עושים זאת מתוך שליחות ערכית. מדובר במטפלים עם המוסר הגבוה ביותר אשר מוכנים לטפל גם במי שפגע באחרים. הכותבים מוקירים ומעלים על נס את עשייתם במציאות רגשית קשה. מאידך, ניתן לצטט מתוך נייר העמדה של לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית:

• "הכבילה גורמת סבל ולעתים גם נזק והיא עלולה לפגום באיכות הטיפול הרפואי. עצם ההסכמה לטפל באדם כבול עלולה להתפרש כאילו הרופא הפך חלק ממערכת האכיפה וזנח את כללי האתיקה של הרפואה" (מתוך נייר עמדה של ההסתדרות הרפואית בישראל – כבילת אסירים ועצירים בבתי החולים, דצמבר 2008).

האם ההסכמה לטפל בכלואים מכוסי עיניים הכפותים בארבע גפיים למיטה, ללא יכולת תנועה, מנרמלת בסופו של דבר את המשך האיזוק המופרז, או מאידך דווקא מעידה על חוסן ערכי של מערכת הבריאות ומהווה התנהגות תואמת ערכי האתיקה עליהם הצהירו הרופאים?

הכותבים, ד"ר תמי קרני, יו"ר בית הדין של הר"י; פרופ' דן טרנר, נציג לשכת האתיקה של הר"י בתחום איזוק עצירים בבתי חולים